<h1>יבין שמועה לרשב"ץ פ"ג</h1>
<h2>דף יב.</h2>
פרק שלישי בפ' ראשון מחולין [י"א ע"א] אמרינן מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא. אתיא מראשה של עולה דאמר קרא [ויקרא י"א] ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחי'. וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאמרי זיל בתר רובא וכן רצו ללמוד זה משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא [שמות י"ב] ועצם לא תשברו בו. וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן אזיל בתר רובא וכן רצו ללמוד זה מאליה תמימה וניחוש שמא נפסק חוט השדרה. וכן מעגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח שאם היו טריפה פסולין ואי אפשר לבדוק שהרי מצותן להיות שלמים אלא משום דאזלינן בתר רובא ואף על גב דבשלהי ההיא סוגיא [י"ב ע"א] דחי' דילמא היכא דאפשר איפשר היכא דלא אפשר לא איפשר ההיא דחיתא היא ולא סמכי' אדתניא ונקטי' מאי דהוו למפשט בה אמוראי מהנהו דאזלינן בתר רובא. ורש"י ז"ל פירש שם אע"ג דלא אשכחן ראיה מהתורה דאזלינן בתר רובא רבנן מהלכה למשה מסיני גמרינן לה ואזלינן בתר רובא אפי' בדאפשר למבדק. ולמדנו מכאן שאין צריך לבדוק הבהמה בי"ח טריפות שמנו חכמים שכיון שנשחטים בהיתר מוקמינן לה בחזקת היתר וכדאמרי' בפ"ק דחולין [ט' ע"א] נשחט' בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה משום דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות לאו טריפות נינהו ורש"י ז"ל פי' בפ' אלו טריפות [נ' ע"ב] גבי כרס הפנימית שניקבה כתב זה לשונו וכל הנך טריפו' אנן לא טרחינן למהדר בתרייהו למבדק וכל כמה דלא משכחי' אזלי' בתר רובא כדנפק' לן בפ"ק מאליה תמימה ומקראי טובא עכ"ל. וראיה לדבר עוד מדאמרינן בפ' אלו טריפות [נ"א ע"ב] נפלה מן הגג צריכה בדיקה אלמא דוקא דאיתיליד בה ריעותא הא לאו הכי לא בדקי' לה ולא חיישינן לה כלל והכי נמי אמרי' [שם ע"א] גבי ההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשריא ותלינן בשגרונא ואינה צריכה בדיקה כ"ש היכא דלא איתיליד בה ריעותא כלל וכן נמי אמרו שם [מ"ז ע"ב] האי אוטם בריאה מיתי' סלוא (ובעינן) [ובזעינן] לה ואי אית לה מוגלא מחמת מוגלא היא וכשרה ואי לא מותבינן עלה גילא או גדנפא אי מבצבצא (טריפה) [כשרה] וכן אמרו [שם] בריאה דאושא אלמא אי לאו ריעותא לא בדקינן להו וכן נמי בסמוכה לדופן אם העלתה צמחים בדקי' לה ואי לא לא בדקי' לה. וכן כשהכת' חולדה על ראשה בדקינן אם ניקב קרום של מוח. אבל לא הכתה אותה אינה צריכה בדיק'. וכן אם נתחב לה קוץ לבית חללה צריכה לבדוק כנגד כל החלל. אבל אם לא נכנס לבית החלל אינה צריכה בדיקה. ושמוטת גף בעוף שאמרו [נ"ז ע"א] תבדק הריאה אם לא נשמטה שריא בלא בדיקה. וכן אמרו [נ"ו ע"ב] גבי הא דאמרי' בענין בני מעיים אדומים שלא הוריקו ושלקן והוריקו לא ניכול איניש אלא בשלקא דלא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקי' ולמדנו ג"כ שאפילו בבדיקת הריאה אזלינן בתר רובא דהא בפרה אדומ' לא מצינן למבדק ומחזיקי' לה בחזקת כשר' ואם בא זאב ונטל את הריאה ולא נבדקה או ששכח הטבח והוציאה כשרה והכי מוכח בירושלמי בפר' אין צדין [ה"ג] דגרסינן התם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלום כשרה וניחוש לומר שמא נקבו חזקת בני מעיים כושר ובודאי דבריאה אמרינן ולא על שאר בני מעיים שהרי שאר בני מעיים אפי' הם בפנינו אין אנו זקוקים לבדוק אותם א"כ כשאמרו חזקת בני מעים כושר כשבאו זאבים ונטלו אותם על הריאה הוצרכו לומר כן ולמדנו שאף בריאה אנו סומכין על הרוב והכי אמרי' בפ' אלו טריפות [מ"ט ע"א] אי אינקבה הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא דתלינן דהא תלינן בזאב דאלמא אפי' בריאה תלינן וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וכן נראה ממה שאמרו בפרק אין צדין [כ"ה ע"א] שהבהמה מסוכנת אם יכול לאכול כזית מבית טביחתה מבעוד יום שוחטין אותה בי"ט נראה מכאן שאינה צריכה הפשט ונתוח לבדוק הריאה מן התור' וכיון שהיא מסוכנת התירו לו מפני הפסד ממונו לשחוט אותה בי"ט אם יכול לאכול מבית טביחת'. וכן העידו בתוספ' שבא מעשה לפני רש"י ז"ל מבהמה שלא בדקו אותה בריא' ולא היה אפשר לבדקה והתירה ורבותיו היו מחמירין בדבר והוא השיב להם אתמול שתינו חלבה והיום נחזיק אותה בטריפה ובאמת טע' גדול הוא זה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכן היא הסכמ' כל האחרונים ז"ל והיוצא לנו מכל זה הוא שאין צריך לבדוק בשאר טריפות אלא היכא דאיכא ריעותא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שחיטה כל בהמה חיה ועוף בחזקת כשרות הן ואין חוששין להם שמא יש בהם טריפות. לפיכך כששוחטין שחיטה כשרה אין צריכין בדיקה שמא יש בהם א' מהטריפות אלא הרי הן בחזקת כשרות עד שיולד לה דבר שחוששין לו ואחר כך בודקין על אותו דבר בלבד. כיצד כגון שנשמטה גף של עוף בודקין הריאה שמא ניקבה. נפלה בהמה בודקין אותה שמא נתרסקו איבריה. נתרוצץ עצם הראש בודקין אותו שמא ניקב קרום של מוח. הכה אותה קוץ או זרק בה חץ או רומח וכיוצא בהם אם נכנס לחללה חוששין לה וצריכ' בדיק' כנגד כל החלל שמא ניקב אחד מן האיברים שתטרף בנקיבתן עכ"ל.
ומ"מ אע"ג דאוקמי' בהמה בחזקת היתר ואם אי אפשר לבדוק הריאה לא אסרי' לה לבהמה אם הריא' היא בפנינו בדקינן לה בסרכות וכ"כ רש"י ז"ל וסירכי דריאה משו' דשכיחן בדקינן בתרייהו וכ"כ הרמב"ם ז"ל שהמנהג הפשוט בישראל כך הוא כששוחטין את הבהמה או את החיה קורעין את הטרפש בלבד של כבד ובודקין את הריאה במקומה אם לא נמצאת תלויה בסרכות וכתב הר"ב ז"ל שמדברי חכמי התלמוד לא נראה כן אלא שאם נמצאו בה צמחים או אבעבועות או סרכות לדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקב' וצריכה בדיקה זהו לשונו ז"ל ואע"פי שהר"ב ז"ל לא מצא שורש למנהג זה בתלמוד כבר בדקו האחרונים ז"ל ומצאו לו שרש דבר בתלמוד ובמדרש אגדה שהרי בפרק אין צדין [כ"ה ע"ב] אמרו נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלו' שהנטיע' מחייבת אותם לשמים שנטיעה זו הכל ממתינין לה שלש שנים וקצביא אינם ממתינים עד שתבדק הריאה וכן בועלי נדות אינן ממתינין עד שתטבול האשה ויש רמז בדבר מסמיכות [ויקרא י"ט] לא תאכלו על הדם לשלש שנים יהיה לכם ערלים שכמו שצריך להמתין שלש שנים לערלה כן צריך להמתין באכילת בהמה ובדם הנדה שתבדק הריא' ותטבול הנד' והכי איתא בירושלמי וכי למדנו ושמעינן מהכא שצריך להמתין עד שתבדק הריאה דליכא למימר קצביא היו אוכלין טריפות אלא שהיו להוטין אחר גרונם לאכול קודם בדיק' וכן פי' רש"י ז"ל וכן פי' הרמב"ן ז"ל בחידושי חולין שלו. ועוד הביא (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל ראיה שבימי רבותינו ז"ל היו בודקין הריאה מדגרסי' בירושלמי במס' ביצה [פ"ג ה"ד] ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית הטריפה מדבריהם כמה דתימא רואין את הטריפה בי"ט דכוותא מפרישין את הדמאי בי"ט והיינו (דספק) [בספק] טריפות הסרכות שאם תאמר בשראה בה טריפה אין ראיית טריפה זו מדבריהם אלא מד"ת. עוד הביא ראיה ממה שאמרו (בו למדנו) [בילמדנו] בפ' ויהי ביום השמיני [תנחומא שם ח'] בפ' וזאת החיה אשר תאכלו א"ר יאודה בן פביה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפי' שעה אחת והרי בניך משמרין כל המצו' שניתנו להם עומד ונוטע מעדר ומנכש מזמר טורח ומשקה ורואה פירות נטיעותיו לפניו כשהן מבוכרות וקופץ ידו ואינו טועם מהם כלום לקיים מה שנאמר [ויקרא י"ט] שלש שנים יהי' לכם ערלים וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז או כשב או שור ושוחט ומפשיט ורוחץ ובודק בריאה ונמצאת טריפה מונע ידו ואינו אוכל הוי אומר [תהלים י"ח] אמרת ה' צרופה וגו'. ומכאן למדנו שחייב אדם לבדוק בריאה ולא לסמוך בזה על הרוב לפי שזה המיעוט הוא מצוי ואין סומכין על הרוב שמיעוטו מצוי ודוקא בהמה או חיה אבל עוף לא שמענו לעולם בדיקת הריאה בסרכות אע"פי שאם מצינו בה סרכה יהיה העוף אסור שכל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אבל מסתמא אינה צריכה בדיק' ולא נמצא בשום מקום זכר לבדיקת הריאה בעוף שאם היו נוהגין חכמי ישראל לבדוק הריאה בעוף היאך היה עולה על דעת חזקיה לומר [נ"ז ע"א] שאין ריאה בעוף והוצרכו לומר יש לה בין אגפיה כעלה של ורד. אלא ודאי לעולם לא נהגו לבודקן. ונראה שבכל מקום שתסתרך לצלעות היא כשרה לפי שהיא מהודקת שם אבל אם נסרכה לצד פנים היא טריפה מכל מקום אין אנו זקוקין לבדוק אלא בהמה וחיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל ובדיקה זו שאנו בודקין הריאה אינה מן המנהג בלבד אלא מדרבנן היה ובודאי שאינה מן התורה. וכמו שאמרו בירושלמי [ביצה שם] ראית טריפה מדבריהם וכן מתלמוד שלנו [שם כ"ה ע"א] יש להוכיח כן שאלו היתה מן התורה לא היו מתירין לשחוט מסוכנת בי"ט אם יכול לאכול מבית טביחתה בלא בדיקה כמו שכתבתי אלא מפני שהיא מדבריהם הקילו בה בשעת הדחק ולא שהתירו לו לאכול אלא כיון שיכול לאכול וליכא איסורה דאורייתא בשחיטתה מפני הפסד ממונו התירו לו דכיון שהיא מותרת מן התורה מלאכת אוכל נפש היא וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכן אם אבדה הריאה ולא בדקנו אותה אין לאסור הבהמה אלא שאין לפרסם (ו)דבר זה בפני עם הארץ ואין עושין בו מעשה כמ"ש בסמ"ק ובספר התרומה אלא בגדיים וטלאים שאין סרכות מצוייות בהם או מפני הפסד מרובה כמו שהתירו לשחוט מסוכנת בי"ט אם יכול לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקת הריאה וכ"ש שאם הטבח הוציא הריאה במזיד קודם בדיקה וא"א לבדוק אותה שמן הדין יש לאוסרה עליו כנ"ל. [אמ"ה מעשה בא לידי בערב מועד הביא הטבח גוי אחד לסייעו ולא בדקו הבהמה קודם הפשטה כי לא נמצא הבודק ומרוב המהירות אמר לגוי להפשיט אותו עד שיבא הבודק והגוי הפשיט אותו ועשה כל מה שהוא צריך לעשות והוציא הריאה בלי ידיעת שום אדם ואחר כך בא הבודק וצעק ובא מעשה לידי ואסרתיו כדי שלא ילמדו לעשות וקצת מחכמי העיר הסכימו עמי וקצת לא הסכימו כי לא אמר הספר אלא במזיד והחכם ה"ר משה הצבי זלה"ה הסכים לאסור וראיתי לנדות לטבח ולא הסכימו עמי בנדוי להיות לנו פשע וגם שלא להעבירו ע"כ.] ולמדתי זה ממה שאמרו בפ' הנזיקין [נ"ד ע"ב] נפלו ונתבצעו א' במזיד ואחד בשוגג לא יעלו ד"ר מאיר ור' יהודה ר"י ור"ש אומרים במזיד לא יעלו בשוגג יעלו ומחלוקתן היה אי קנסינן שוגג אטו מזיד אבל במזיד הכל מודים שלא יעלו ופירוש דבר זה הוא שאגוזי פרך של ערלה כשהן שלמות יש להן חשיבות ואפילו נתערבו באלף לא בטלו ואם אחר שנפלו ונאסר הכל בא אחר ופצען ואינם שלמים אם כן עשה במזיד לא הועיל כלום לבטלם אעפ"י שמן התורה הם בטלי' אפי' כשהם שלמי' משום דחד בתרי בטיל ומה שאוסרים בכל שהוא אינו אלא מדרבנן א"ה אם עבר ופצען אעפ"י שלא עבר אלא על דבריהם הם אסורי' והכל מודים כי במזיד הם אסורים כיון שעבר על דבריהם שאסרום בשלימותם והוא פצען אף זה שעבר על דברי סופרים שאסרו לאכול מהבהמה עד שתבדק הריאה אעפ"י שאם אבדה הריאה היתה מותרת אפי' מדבריהם כמו שאם נתפצעו האגוזים קודם שנתערבו היה הכל בטל אפי' מדבריה' בא' ומאתים עכשו שעבר על דבריהם תשאר הבהמה באיסור' ואין להתירה מטעם רוב בהמות שהם כשרות כמו שאנו אוסרים אגוזים אלו שנתבצעו במזיד ולא הועיל להם לבטלם במה שנתבצעו כיון שנתבצעו במזיד אלא שאם הוציא הריאה בשוגג אין לקנוס שוגג אטו מזיד בדרבנן ויש לסמוך בזה על רבי יוסי ור' שמעון ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה פליגי עליהו והוו להו תרי לגבי תרי כיון דבדרבנן הוא אזלינן לקולא ועוד כיון דהלכה כר' יוסי לגבי רבי מאיר לחודיה ורבי יהודה לחודיה והוי רבי שמעון בהדיה מכרעיה למפסק כרבי יוסי דלא קנסי' שוגג אטו מזיד וכן דרכם של הגאונים ז"ל לפסוק כמו שכתב הריא"ף ז"ל בהלכות טומאה ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו [ס' ע"ב] הוא בגמרא ועוד דר' יוסי נמוקו עמו וכן פסק בגמ' קמא פ' כיצד הרגל [כ"ד ע"א] כר' יוסי על כיוצא בזה מזה הטעם אבל במזיד יש לאסור מן הדין. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' ט"ו מהלכות מאכלות אסורות שכל דבר שהוא נאסר משו' קנס אינו נאסר אלא לו לבדו אבל לאחרים מותר. וכן נראה ממה שאמרו במבשל בשבת בראשון מחולין [ט"ו ע"א] ובפרק כירה [ל"ח ע"א] ובפרק מרובה [ע"א ע"א] וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל בספר איסור משהו אבל הוא ז"ל כתב שאם עשה כן אדעתא להאכיל לאחרים נאסר אפילו לאחרים ויליף לה (מהכא) [מהבא] מחוץ לתחום שהוא אסור לאותו ישראל שבא בשבילו. וכן אם זה שהוציא הריאה הוא טבח מוכר לאחרים כמו שהבהמה היא אסורה לו כן היא אסורה לאחרים.
<h2>דף נ:</h2>
בפ' ראשון מחולין [י"א ע"א] אמרינן מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא. אתיא מראשה של עולה דאמר קרא [ויקרא י"א] ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחי'. וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאמרי זיל בתר רובא וכן רצו ללמוד זה משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא [שמות י"ב] ועצם לא תשברו בו. וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן אזיל בתר רובא וכן רצו ללמוד זה מאליה תמימה וניחוש שמא נפסק חוט השדרה. וכן מעגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח שאם היו טריפה פסולין ואי אפשר לבדוק שהרי מצותן להיות שלמים אלא משום דאזלינן בתר רובא ואף על גב דבשלהי ההיא סוגיא [י"ב ע"א] דחי' דילמא היכא דאפשר איפשר היכא דלא אפשר לא איפשר ההיא דחיתא היא ולא סמכי' אדתניא ונקטי' מאי דהוו למפשט בה אמוראי מהנהו דאזלינן בתר רובא. ורש"י ז"ל פירש שם אע"ג דלא אשכחן ראיה מהתורה דאזלינן בתר רובא רבנן מהלכה למשה מסיני גמרינן לה ואזלינן בתר רובא אפי' בדאפשר למבדק. ולמדנו מכאן שאין צריך לבדוק הבהמה בי"ח טריפות שמנו חכמים שכיון שנשחטים בהיתר מוקמינן לה בחזקת היתר וכדאמרי' בפ"ק דחולין [ט' ע"א] נשחט' בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה משום דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות לאו טריפות נינהו ורש"י ז"ל פי' בפ' אלו טריפות [נ' ע"ב] גבי כרס הפנימית שניקבה כתב זה לשונו וכל הנך טריפו' אנן לא טרחינן למהדר בתרייהו למבדק וכל כמה דלא משכחי' אזלי' בתר רובא כדנפק' לן בפ"ק מאליה תמימה ומקראי טובא עכ"ל. וראיה לדבר עוד מדאמרינן בפ' אלו טריפות [נ"א ע"ב] נפלה מן הגג צריכה בדיקה אלמא דוקא דאיתיליד בה ריעותא הא לאו הכי לא בדקי' לה ולא חיישינן לה כלל והכי נמי אמרי' [שם ע"א] גבי ההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשריא ותלינן בשגרונא ואינה צריכה בדיקה כ"ש היכא דלא איתיליד בה ריעותא כלל וכן נמי אמרו שם [מ"ז ע"ב] האי אוטם בריאה מיתי' סלוא (ובעינן) [ובזעינן] לה ואי אית לה מוגלא מחמת מוגלא היא וכשרה ואי לא מותבינן עלה גילא או גדנפא אי מבצבצא (טריפה) [כשרה] וכן אמרו [שם] בריאה דאושא אלמא אי לאו ריעותא לא בדקינן להו וכן נמי בסמוכה לדופן אם העלתה צמחים בדקי' לה ואי לא לא בדקי' לה. וכן כשהכת' חולדה על ראשה בדקינן אם ניקב קרום של מוח. אבל לא הכתה אותה אינה צריכה בדיק'. וכן אם נתחב לה קוץ לבית חללה צריכה לבדוק כנגד כל החלל. אבל אם לא נכנס לבית החלל אינה צריכה בדיקה. ושמוטת גף בעוף שאמרו [נ"ז ע"א] תבדק הריאה אם לא נשמטה שריא בלא בדיקה. וכן אמרו [נ"ו ע"ב] גבי הא דאמרי' בענין בני מעיים אדומים שלא הוריקו ושלקן והוריקו לא ניכול איניש אלא בשלקא דלא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקי' ולמדנו ג"כ שאפילו בבדיקת הריאה אזלינן בתר רובא דהא בפרה אדומ' לא מצינן למבדק ומחזיקי' לה בחזקת כשר' ואם בא זאב ונטל את הריאה ולא נבדקה או ששכח הטבח והוציאה כשרה והכי מוכח בירושלמי בפר' אין צדין [ה"ג] דגרסינן התם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלום כשרה וניחוש לומר שמא נקבו חזקת בני מעיים כושר ובודאי דבריאה אמרינן ולא על שאר בני מעיים שהרי שאר בני מעיים אפי' הם בפנינו אין אנו זקוקים לבדוק אותם א"כ כשאמרו חזקת בני מעים כושר כשבאו זאבים ונטלו אותם על הריאה הוצרכו לומר כן ולמדנו שאף בריאה אנו סומכין על הרוב והכי אמרי' בפ' אלו טריפות [מ"ט ע"א] אי אינקבה הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא דתלינן דהא תלינן בזאב דאלמא אפי' בריאה תלינן וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וכן נראה ממה שאמרו בפרק אין צדין [כ"ה ע"א] שהבהמה מסוכנת אם יכול לאכול כזית מבית טביחתה מבעוד יום שוחטין אותה בי"ט נראה מכאן שאינה צריכה הפשט ונתוח לבדוק הריאה מן התור' וכיון שהיא מסוכנת התירו לו מפני הפסד ממונו לשחוט אותה בי"ט אם יכול לאכול מבית טביחת'. וכן העידו בתוספ' שבא מעשה לפני רש"י ז"ל מבהמה שלא בדקו אותה בריא' ולא היה אפשר לבדקה והתירה ורבותיו היו מחמירין בדבר והוא השיב להם אתמול שתינו חלבה והיום נחזיק אותה בטריפה ובאמת טע' גדול הוא זה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכן היא הסכמ' כל האחרונים ז"ל והיוצא לנו מכל זה הוא שאין צריך לבדוק בשאר טריפות אלא היכא דאיכא ריעותא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שחיטה כל בהמה חיה ועוף בחזקת כשרות הן ואין חוששין להם שמא יש בהם טריפות. לפיכך כששוחטין שחיטה כשרה אין צריכין בדיקה שמא יש בהם א' מהטריפות אלא הרי הן בחזקת כשרות עד שיולד לה דבר שחוששין לו ואחר כך בודקין על אותו דבר בלבד. כיצד כגון שנשמטה גף של עוף בודקין הריאה שמא ניקבה. נפלה בהמה בודקין אותה שמא נתרסקו איבריה. נתרוצץ עצם הראש בודקין אותו שמא ניקב קרום של מוח. הכה אותה קוץ או זרק בה חץ או רומח וכיוצא בהם אם נכנס לחללה חוששין לה וצריכ' בדיק' כנגד כל החלל שמא ניקב אחד מן האיברים שתטרף בנקיבתן עכ"ל. ומ"מ אע"ג דאוקמי' בהמה בחזקת היתר ואם אי אפשר לבדוק הריאה לא אסרי' לה לבהמה אם הריא' היא בפנינו בדקינן לה בסרכות וכ"כ רש"י ז"ל וסירכי דריאה משו' דשכיחן בדקינן בתרייהו וכ"כ הרמב"ם ז"ל שהמנהג הפשוט בישראל כך הוא כששוחטין את הבהמה או את החיה קורעין את הטרפש בלבד של כבד ובודקין את הריאה במקומה אם לא נמצאת תלויה בסרכות וכתב הר"ב ז"ל שמדברי חכמי התלמוד לא נראה כן אלא שאם נמצאו בה צמחים או אבעבועות או סרכות לדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקב' וצריכה בדיקה זהו לשונו ז"ל ואע"פי שהר"ב ז"ל לא מצא שורש למנהג זה בתלמוד כבר בדקו האחרונים ז"ל ומצאו לו שרש דבר בתלמוד ובמדרש אגדה שהרי בפרק אין צדין [כ"ה ע"ב] אמרו נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלו' שהנטיע' מחייבת אותם לשמים שנטיעה זו הכל ממתינין לה שלש שנים וקצביא אינם ממתינים עד שתבדק הריאה וכן בועלי נדות אינן ממתינין עד שתטבול האשה ויש רמז בדבר מסמיכות [ויקרא י"ט] לא תאכלו על הדם לשלש שנים יהיה לכם ערלים שכמו שצריך להמתין שלש שנים לערלה כן צריך להמתין באכילת בהמה ובדם הנדה שתבדק הריא' ותטבול הנד' והכי איתא בירושלמי וכי למדנו ושמעינן מהכא שצריך להמתין עד שתבדק הריאה דליכא למימר קצביא היו אוכלין טריפות אלא שהיו להוטין אחר גרונם לאכול קודם בדיק' וכן פי' רש"י ז"ל וכן פי' הרמב"ן ז"ל בחידושי חולין שלו. ועוד הביא (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל ראיה שבימי רבותינו ז"ל היו בודקין הריאה מדגרסי' בירושלמי במס' ביצה [פ"ג ה"ד] ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית הטריפה מדבריהם כמה דתימא רואין את הטריפה בי"ט דכוותא מפרישין את הדמאי בי"ט והיינו (דספק) [בספק] טריפות הסרכות שאם תאמר בשראה בה טריפה אין ראיית טריפה זו מדבריהם אלא מד"ת. עוד הביא ראיה ממה שאמרו (בו למדנו) [בילמדנו] בפ' ויהי ביום השמיני [תנחומא שם ח'] בפ' וזאת החיה אשר תאכלו א"ר יאודה בן פביה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפי' שעה אחת והרי בניך משמרין כל המצו' שניתנו להם עומד ונוטע מעדר ומנכש מזמר טורח ומשקה ורואה פירות נטיעותיו לפניו כשהן מבוכרות וקופץ ידו ואינו טועם מהם כלום לקיים מה שנאמר [ויקרא י"ט] שלש שנים יהי' לכם ערלים וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז או כשב או שור ושוחט ומפשיט ורוחץ ובודק בריאה ונמצאת טריפה מונע ידו ואינו אוכל הוי אומר [תהלים י"ח] אמרת ה' צרופה וגו'. ומכאן למדנו שחייב אדם לבדוק בריאה ולא לסמוך בזה על הרוב לפי שזה המיעוט הוא מצוי ואין סומכין על הרוב שמיעוטו מצוי ודוקא בהמה או חיה אבל עוף לא שמענו לעולם בדיקת הריאה בסרכות אע"פי שאם מצינו בה סרכה יהיה העוף אסור שכל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אבל מסתמא אינה צריכה בדיק' ולא נמצא בשום מקום זכר לבדיקת הריאה בעוף שאם היו נוהגין חכמי ישראל לבדוק הריאה בעוף היאך היה עולה על דעת חזקיה לומר [נ"ז ע"א] שאין ריאה בעוף והוצרכו לומר יש לה בין אגפיה כעלה של ורד. אלא ודאי לעולם לא נהגו לבודקן. ונראה שבכל מקום שתסתרך לצלעות היא כשרה לפי שהיא מהודקת שם אבל אם נסרכה לצד פנים היא טריפה מכל מקום אין אנו זקוקין לבדוק אלא בהמה וחיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל ובדיקה זו שאנו בודקין הריאה אינה מן המנהג בלבד אלא מדרבנן היה ובודאי שאינה מן התורה. וכמו שאמרו בירושלמי [ביצה שם] ראית טריפה מדבריהם וכן מתלמוד שלנו [שם כ"ה ע"א] יש להוכיח כן שאלו היתה מן התורה לא היו מתירין לשחוט מסוכנת בי"ט אם יכול לאכול מבית טביחתה בלא בדיקה כמו שכתבתי אלא מפני שהיא מדבריהם הקילו בה בשעת הדחק ולא שהתירו לו לאכול אלא כיון שיכול לאכול וליכא איסורה דאורייתא בשחיטתה מפני הפסד ממונו התירו לו דכיון שהיא מותרת מן התורה מלאכת אוכל נפש היא וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכן אם אבדה הריאה ולא בדקנו אותה אין לאסור הבהמה אלא שאין לפרסם (ו)דבר זה בפני עם הארץ ואין עושין בו מעשה כמ"ש בסמ"ק ובספר התרומה אלא בגדיים וטלאים שאין סרכות מצוייות בהם או מפני הפסד מרובה כמו שהתירו לשחוט מסוכנת בי"ט אם יכול לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקת הריאה וכ"ש שאם הטבח הוציא הריאה במזיד קודם בדיקה וא"א לבדוק אותה שמן הדין יש לאוסרה עליו כנ"ל. [אמ"ה מעשה בא לידי בערב מועד הביא הטבח גוי אחד לסייעו ולא בדקו הבהמה קודם הפשטה כי לא נמצא הבודק ומרוב המהירות אמר לגוי להפשיט אותו עד שיבא הבודק והגוי הפשיט אותו ועשה כל מה שהוא צריך לעשות והוציא הריאה בלי ידיעת שום אדם ואחר כך בא הבודק וצעק ובא מעשה לידי ואסרתיו כדי שלא ילמדו לעשות וקצת מחכמי העיר הסכימו עמי וקצת לא הסכימו כי לא אמר הספר אלא במזיד והחכם ה"ר משה הצבי זלה"ה הסכים לאסור וראיתי לנדות לטבח ולא הסכימו עמי בנדוי להיות לנו פשע וגם שלא להעבירו ע"כ.] ולמדתי זה ממה שאמרו בפ' הנזיקין [נ"ד ע"ב] נפלו ונתפצעו א' במזיד ואחד בשוגג לא יעלו ד"ר מאיר ור' יהודה ר"י ור"ש אומרים במזיד לא יעלו בשוגג יעלו ומחלוקתן היה אי קנסינן שוגג אטו מזיד אבל במזיד הכל מודים שלא יעלו ופירוש דבר זה הוא שאגוזי פרך של ערלה כשהן שלמות יש להן חשיבות ואפילו נתערבו באלף לא בטלו ואם אחר שנפלו ונאסר הכל בא אחר ופצען ואינם שלמים אם כן עשה במזיד לא הועיל כלום לבטלם אעפ"י שמן התורה הם בטלי' אפי' כשהם שלמי' משום דחד בתרי בטיל ומה שאוסרים בכל שהוא אינו אלא מדרבנן א"ה אם עבר ופצען אעפ"י שלא עבר אלא על דבריהם הם אסורי' והכל מודים כי במזיד הם אסורים כיון שעבר על דבריהם שאסרום בשלימותם והוא פצען אף זה שעבר על דברי סופרים שאסרו לאכול מהבהמה עד שתבדק הריאה אעפ"י שאם אבדה הריאה היתה מותרת אפי' מדבריהם כמו שאם נתפצעו האגוזים קודם שנתערבו היה הכל בטל אפי' מדבריה' בא' ומאתים עכשו שעבר על דבריהם תשאר הבהמה באיסור' ואין להתירה מטעם רוב בהמות שהם כשרות כמו שאנו אוסרים אגוזים אלו שנתפצעו במזיד ולא הועיל להם לבטלם במה שנתפצעו כיון שנתפצעו במזיד אלא שאם הוציא הריאה בשוגג אין לקנוס שוגג אטו מזיד בדרבנן ויש לסמוך בזה על רבי יוסי ור' שמעון ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה פליגי עליהו והוו להו תרי לגבי תרי כיון דבדרבנן הוא אזלינן לקולא ועוד כיון דהלכה כר' יוסי לגבי רבי מאיר לחודיה ורבי יהודה לחודיה והוי רבי שמעון בהדיה מכרעיה למפסק כרבי יוסי דלא קנסי' שוגג אטו מזיד וכן דרכם של הגאונים ז"ל לפסוק כמו שכתב הריא"ף ז"ל בהלכות טומאה ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו [ס' ע"ב] הוא בגמרא ועוד דר' יוסי נמוקו עמו וכן פסק בגמ' קמא פ' כיצד הרגל [כ"ד ע"א] כר' יוסי על כיוצא בזה מזה הטעם אבל במזיד יש לאסור מן הדין. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' ט"ו מהלכות מאכלות אסורות שכל דבר שהוא נאסר משו' קנס אינו נאסר אלא לו לבדו אבל לאחרים מותר. וכן נראה ממה שאמרו במבשל בשבת בראשון מחולין [ט"ו ע"א] ובפרק כירה [ל"ח ע"א] ובפרק מרובה [ע"א ע"א] וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל בספר איסור משהו אבל הוא ז"ל כתב שאם עשה כן אדעתא להאכיל לאחרים נאסר אפילו לאחרים ויליף לה (מהכא) [מהבא] מחוץ לתחום שהוא אסור לאותו ישראל שבא בשבילו. וכן אם זה שהוציא הריאה הוא טבח מוכר לאחרים כמו שהבהמה היא אסורה לו כן היא אסורה לאחרים.
